על מקומה של שירת נשים בעולם התרבות.

השירה קיבלה מקום של כבוד במקורותינו. בני ישראל שרו על ים סוף, נלוותה לשירה זו בקול שני, שירת נשים נפרדת בהובלתה של מרים. מאוחר יותר בני ישראל שרו על הבאר "עלי באר ענו לה". והתורה כולה נקראה שירה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". דבורה הנביאה השתמשה בשירה כדי להודות על נס ההצלה במלחמה מול סיסרא וחילותיו. דוד כתב חיבור שלם המכנס שירה בסגנונות שונים ומגוונים, משירה עליזה ומשמחת ועד לשירה חרישית ונוגה. הוא עצמו נקרא נעים זמירות ישראל. על חזקיהו המלך אמרו חז"ל שלא נעשה משיח מפני שלא אמר שירה. מגדולי ימי הבינים עסקו בכתיבת שירה במשקל וחריזה, אבן עזרא, ריה"ל ועוד רבים אחרים. ובשיריהם מוטיבים של אמונה וגעגוע משוקעים ומעוטפים במוטיבים המקובלים באותו הדור, נשים ויין. הרב קוק שהיה משורר בעצמו כתב מנהמת ליבו כשהוא חש סביבו את פעמי הגאולה הוא מתנבא: "קום יקום לנו משורר התשובה, שהוא יהיה משורר החיים, משורר התחיה, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להיגאל". הרב קוק כותב על עצמו שהשירה מתפרצת מליבו ואין היא יכולה להיכנס לתבניות של משקל וחריזה. כשם שמים אין להם "צורה" והם זורמים לכל מקום שרק מוכן לקבל אותם, כך חש הרב קוק ביחס לשירה שזרמה בעורקיו וניגנה על נימי נפשו וביקשה לצאת מגבולות גופו, מוחו ומחשבותיו ולמצוא מילים שלא תייסרנה את הרעיון שהגה: "הגיונותי הנה מיני ים רחבים, בשפה פרזית להביעם בל אוכלה".

במבט מלמעלה על ההזדמנויות השונות בהן נכתבה ונאמרה שירה עולה שהשירה היא הביטוי של המקום הלא שגרתי בנפש האדם והיא שיקוף לחוויות החורגות מן המציאות. דרך ההבעה של השירה איננה ואינה יכולה להיות טכנית, היא זקוקה לרפיון הדעת ולמרחבים פתוחים.

יש שני סוגי אנשים, אלו שהכללים והמסגרות הם לחם חוקם, צורת החיים חזקה אצלם מן החומר של החיים עצמם. אבל יש אנשים שהחיים שלהם הם מעין נובע, שהחוויה היומיומית אינה מסוגלת להיות אצורה בהם בתבניות המקובלות.

החברה זקוקה לאלו שיודעים לייצר גבולות. משום שאף חברה אינה יכולה להתקיים כשהכל מותר, כשרצונות הנפש הכמוסים הם חזונה. אלו מובילים לאנדרלמוסיה ולכאוס. אבל אף חברה אינה יכולה להתקיים בלי אלו שקוראים תיגר כנגד המסגרת, כנגד המוסכמות, כנגד הגבולות. מפני שקידומה של החברה והתפתחותה הרעיונית והרוחנית תלויה במי שיכול לעמוד ולשיר על החיים ולא רק לאסור אותם באזיקים. אף חברה לא יכולה להתקיים ללא משוררים. מעטים הם כמשוררי ימי הבינים שהצליחו לשיר בתוך תבניות של משקל וחריזה, ולצקת לתוך תכנים חדשים- ניגון עתיק.

מטבע הדברים נשים הן בני אדם, וגם מבין הנשים יש כאלו ויש כאלו. מימי מרים ודבורה ברור שאי אפשר לעצור את הנביעה הזו. וגם אין צורך או רצון לעצור אותה. נשים יוצרות, שרות, כותבות ומביעות את עצמן בכל האופקים האפשריים. השירה כמוסד של קודש חייבת להתפתח בכל אפיק אפשרי. מבלי לבקש להטיל כבלים, נדמה שהחזון והמשימה היותר מיוחדת של הנשים היא להגות הגיונות שהן מיני ים רחבים, אך להביעם בשפה פריזית. למצוא את השביל המשלב בין הטוהר והזוהר.